"והגר אשר בקרבך"[1] - חקיקת התקשורת וזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל במבט מבקר

 

ד"ר עמית שכטר[2]

 

 

א.         מבוא

הסדרת ענף התקשורת הינה מכשיר המביא לידי ביטוי את ה"אני מאמין" השלטוני בכל הנוגע לזכות האזרח לחופש ביטוי ויצירה. בקרוב ל 60 שנות קיומה טרחה מדינת ישראל ליצור מערך תקשורת אלקטרונית מורכב המוסדר טלאי על טלאי בדברי חקיקה, חקיקת משנה, החלטות, המלצות ופסיקות של בתי משפט. מרכיב בולט בהסדרה זו הינו הדומיננטיות של השיקול התרבותי בעיצוב מפת השידורים. במיוחד בולט המרכיב התרבותי המביא לידי ביטוי את הצורך להדגיש את המגוון שבחברה היהודית-ישראלית, לצד הצורך להתעלם ולדחוק לשוליים את מרכיבי הזהות הערבית-פלסטינית שבקרב אזרחי המדינה.

מחקרים מספר עסקו בהיבטי התוכן של התקשורת הישראלית וכיצד דימויו של המיעוט הערבי-פלסטיני בא לידי ביטוי בהם. מחקר זה מחפש את התשובה לעיוות המסרים שמציגים מחקרים אלה במבנה שיצרה השיטה ובהנחות היסוד של השיטה על פיה נוצר אותו מבנה. על ידי הצגה מפורטת של דברי חקיקה, חקיקת משנה, דו"חות ועדות, הצעות חוק שנתקבלו ושנדחו, דיוני מליאה וועדות הכנסת ופסיקה של בית המשפט העליון, מצטיירת תמונה שלמה שבמרכזה דימויו של האזרח הערבי-פלסטיני בעיני השלטון הישראלי: חבר במיעוט לשוני, נעדר אמצעים כלכליים המזוהה יותר מכל עם אויבי המדינה. מסקנה חמורה זו היא פרי מחקר ביקורתי המציג את הדומה והמקשר בין רמות ההסדרה השונות, הן לאורך השנים, הן בין אמצעי התקשורת השונים והן בין רשויות השלטון השונות. הסתירה שבין ממצאי הסקירה והניתוח הביקורתי שנעשה על פיה ובין מעמדה של מדינת ישראל בעולם וכעיני עצמה כדמוקרטיה שוויונית ראויים לדיון ציבורי.

 

ב.         מסגרת הניתוח הביקורתי

מערך המסמכים המביאים לידי ביטוי את "המצב המשפטי" הנתון (בכל נושא) כולל בתוכו מסמכים בעלי שורשים פוליטיים מובהקים, שעיקרם דברי חקיקה, מסמכים המערבים בתוכם מקור פוליטי ומסורת של "שירות ציבורי" מקצועי לכאורה, שעיקרם החלטות מנהליות, ומסמכים הנעדרים כביכול "השקפת עולם" בשל היותם תוצר של המערכת השיפוטית הנעדרת סדר יום פוליטי וצורך לרצות בוחרים ונהנית מעצמאות מלאה לבור את "המצב המשפטי" תוך שימוש בכלי ניתוח "אובייקטיביים". סך כל החלטות אלה משליך, מחד, על ההתנהלות היומיומית של פרטים ומוסדות בחברה, אך בה בעת, ניתוח ביקורתי שלו מאפשר לחשוף את הנחות היסוד שבבסיס השיטה, הנחות יסוד שבין שבמודע או שלא במודע משמשות את כל העושים בבניית המציאות המשפטית, מחוקקים, אדמיניסטרטורים ושופטים כאחד.

כך גם ניתוח זה מכוון אל הנחות היסוד המובלעות בשיטה: תיאור שיטתי של דברי החקיקה, לרבות ההיסטוריה שלהם, תיאור של דרכי יישומם בהחלטות הרשות המבצעת והיקש מתוך הכרעות שיפוטיות המבוססות עליהם, משמש לתיאור כולל של המדיניות, במקרה זה, המדיניות הנוגעת לזכויות התקשורתיות של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. מכלול המסמכים המובאים תחת אזמל הניתוח מאפשרים לזהות, במסורת הניתוח המשפטי הביקורתי, מניעים שבהיותם לגיטימיים במסגרת השיטה בה התקבלו, לפחות מההיבט הפורמלי, הרי שההצדקה הפורמלית שלהם מטשטשת את החשיבות הפוליטית האמיתית שלהם[3], ממנה מתעלמים הדוברים והכותבים המביאים אותם לידי ביטוי. המשימה של הניתוח הביקורתי איפוא היא לזהות את הסתירה שבין המסמך המשפטי ותפיסת העולם הליבראלית כביכול לה טוענת השיטה, להדגים את החזרה השיטתית והתפוצה הנרחבת של הערך הנסתר[4], להראות כיצד הסתירה בין הערכים מביאה להעדפתה השיטתית של קבוצה אחת ותפיסותיה הפוליטיות בחברה, ולהדגים כיצד אותה העדפה שיטתית מביאה לידי ביטוי אידיאולוגיה שהינה אי-שוויונית במהותה[5].

ניתוח של ההסדרים בתחום התקשורת נושא בקרבו אחריות כפולה, שכן העיוות החברתי הנוצר כתוצאה מאי השוויון משליך לא רק על פתרון הסכסוכים שבין גורמי התקשורת השונים לבין עצמם ובינם לבין השלטון המרכזי, אלא גם על ההיתכנות של שוויון חברתי בכלל. הסך הכל של המשמעויות הניתנות לביטויים סמליים בחברה (ובכלל זה השימוש בלשון), התרבות של החברה, ותרומת הפרשנות לאותם סמלים לשוויון ולצדק חברתי, תלוי בסולידריות בין הפרטים והקבוצות השונות הקיימות באותה חברה. תנאי לקיומה של סולידריות הוא שוויון בנגישות אל ובביטוי באמצעות ערוצי התקשורת השונים[6]. מעבר להכרה הממסדית בשונות שבין קבוצות ופרטים בחברה שאיננה צריכה להפחית מזכותם לשוויון ("שונים אבל שווים"), קיים צורך להכיר גם בעובדה שלמרות השונות, קבוצות חברתיות בעלות סממנים ייחודיים ימשיכו להתגורר אלה לצד אלה ואלה בקרב אלה, ובכך מייצרים צורך במדיניות העונה על היותם "שונים אבל לא נפרדים". מאחר שאין ביכולתו של כל פרט להכיר את מלוא התרבות בתוכה הוא חי, הכרה בקשר שבין תקשורת פתוחה ושוויונית לבין המטרה של סולידריות חברתית  מחייבת מדיניות תקשורת שתעודד היכרות עם השונה. בהיעדר היכולת להיפרד מהשונה יש לחלוק עמו גם את ההתנסות שלו. חופש הביטוי, לפיכך, איננו רק "זכות " הוא גם צורך קיומי. ללא התחדשות, החברה מתנוונת. ללא מפגש עם האחר, אין התחדשות. תקשורת הנוצרת במצבים של אי שוויון סופה שהיא משרתת רק את הקבוצה החברתית הדומיננטית ומנציחה הן את הפערים שבין הקבוצות והן את תבניות השליטה בשיח המשרתות את הנצחת השליטה. מניעת ההשתתפות בפועל בתהליך התקשורתי היא ככל הנראה הנוסחה הבטוחה ביותר לעיוות רצונותיו של הנעדר מהשיח[7]. טכנולוגיות התקשורת, לעומת זאת, הן המבטיחות את קיומו של המרחב הציבורי[8], אותו מרחב שהוא יציר השיטה הקפיטליסטית, וככל הנראה המקום האידיאלי (במסגרת מגבלותיה של השיטה) לקיומו של שיח שוויוני נטול עיוותים שהם תוצר של מנגנוני השליטה שבחברה[9].

 

ג.         המעמד המשפטי של השידור לציבור הערבי-פלסטיני בישראל

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הכרזה אשר עקרונותיה יובאו אל המסגרת החוקתית על ידי הכללתה בחוקי היסוד הדנים בכבוד האדם וחירותו[10] ובחופש העיסוק[11], מבטיחה כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וכן כי היא "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות"[12]. בעוד ההבטחה הראשונה מחייבת לבחון את המסגרות הנורמטיביות המכוונות את המוסדות הסטטוטוריים שהקימה המדינה לאור העיקרון של שוויון "חברתי ומדיני", השנייה מגדירה את מרחבי התוכן בגדרם מובטח השוויון: המדינה איננה יכולה ואיננה מתכוונת להבטיח שוויון כלכלי-גשמי לכל אזרחיה, אולם בכל הקשור לזכויותיהם ה"רוחניות" של אזרחיה, היא תפעל במגמה המבטיחה שוויון. בנוסף קראה ההכרזה "לבני העם הערבי תושבי מדינת-ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". אלא שהבטחה ספציפית זו לבני "העם הערבי" קיבלה גוון מצומצם יותר בכל הקשור לעיצוב המשפטי של זכויותיו לתקשורת שהיא שוויונית.

חקיקת התקשורת בישראל, ובפרט זו הנוגעת לשידורים החלה באיחור רב יחסית להסדרת מוסדות חברתיים אחרים ויחסית להסדרת ענף התקשורת באמצעות חקיקה שנעשתה במדינות רבות החל בשנות ה-30 וה-40. עד למחצית שנות ה-60 היה דבר החקיקה היחיד הנוגע לשידורים האיסור על הקמת תחנות שידור שנשאב אל שיטת המשפט הישראלית ביחד עם פקודת הטלגרף האלחוטי המנדטורית[13], שלא זכתה לנוסח עברי עד 1972[14]. ב 1965 הקים חוק רשות השידור[15] מוסד ממלכתי אליו הועברה פעילות הממשלה בתחום השידורים שהתמצתה בשידורי הרדיו של "שירות השידור", מוסד שראשיתו בממשלת המנדט הקולוניאליסטית. ב 1968 נעשה התיקון המשמעותי ביותר בחוק רשות השידור, שעיקרו היה הוספת שידורי טלוויזיה לגדר האחריות שלה[16]. היה זה סופו של תהליך ארוך שהחל בשנות ה-50 ובמהלכו הוקמו מספר ועדות (שהורכבו בעיקר מפקידי ממשלה) והתקבלו מספר דו"חות והמלצות מיועצים זרים[17]. בשנת 1979 הוגש לממשלה הדין וחשבון הראשון (והיחיד) שהמליץ על הקמת טלוויזיה במימון מסחרי, וב 1990, לאחר תהליך חקיקה ממושך התקבל בכנסת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו[18] שאיפשר הקמתה לצד רדיו איזורי במימון מסחרי. הרעיון של הקמת טלוויזיה בכבלים נמתח אף הוא על פני ועדות ושנים החל ב-1975 ועד לחקיקת תיקון מקיף לחוק הבזק ב-1986[19]. בסופו של התהליך מצא עצמו ענף התקשורת כשהוא מוסדר באמצעות ארבעה דברי חקיקה עיקריים – פקודת הטלגרף, חוק רשות השידור, חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו וחוק הבזק[20] – כאשר כל חוק (למעט הפקודה) קובע הסדרים הנוגעים כמעט אך ורק לגוף השידור בו הוא עוסק ולאופן הפיקוח הציבורי והממשלתי על פעילותו. מעט מאד התאמה נעשתה בין החוקים שעיקרה סעיף 44א לחוק רשות השידור שהסדיר את מנגנון חלוקת התדרים וזמני השידור בין הרשויות וכן בינן לבין גופי השידור הממשלתיים (הטלוויזיה הלימודית לבתי הספר וגלי צה"ל) וסעיפים 111-113 לחוק הרשות השנייה שהסדירו הקמתו של מנגנון תיאום בין כל המשדרים בכל הנוגע לרכש תוכניות מחו"ל ולכל פעולת תיאום אחרת שתטיל עליו הממשלה[21]. סוגיית השידורים לציבור הערבי-פלסטיני אזרחי המדינה מאוזכרת בכל דברי החקיקה האמורים (למעט הפקודה), וכתוצאה מכך היוותה נושא לדיונים בכנסת ובוועדותיה, לחקיקת משנה, להחלטות מנהליות ולפסיקה של בתי המשפט.

 

      ג.1.      השידור הציבורי

               ג.1.א.   חקיקה

כאמור, ראש וראשון לחוקי השידור הייעודיים היה חוק רשות השידור. ראשיתו בהצעת חוק רשות השידור מ-1963[22] והוא קשור קשר הדוק הן בפרישתו של דוד בן גוריון מראשות הממשלה באותה שנה[23] והן בהכנות להקמת טלוויזיה ממלכתית. לא בכדי הצהיר שר המשפטים דב יוסף בעת הצגת החוק בכנסת[24] כי אין לחקיקתו קשר עם התוכניות להתחיל בשידורי טלוויזיה. הצעת החוק הגדירה בסעיף 3 לה, בין מטרות השידורים,

 

"לקיים שידורים נאותים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה הדוברת ערבית ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה".

 

הנוסח הזה שונה אך בהשמטת המילה "נאותים", ללא הסבר ב"דברי הכנסת", והפך לסעיף 3(3) לחוק. בין הצעת החוק לנוסחו הסופי, נוסף תפקיד נוסף לתפקידי הרשות, והוא "לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות". חה"כ אונא, יו"ר הוועדה המשותפת לוועדות החוקה והחינוך של הכנסת שעסקה בניסוח החוק הדגיש כי הכוונה בסעיף קטן זה היא בהתייחסות ל"עם" היהודי, באמרו כי המשמעות היא לשקף את תרבות של "שבטי העם הבאים (ההדגשה שלי, ע.ש.) מהארצות השונות"[25]. סעיף "תפקידי הרשות" לא שונה מאז ובחקיקה ראשית לא נעשה כל שינוי ביחס לחובותיה של רשות השידור לאוכלוסיה הערבית-פלסטינית בישראל.

 

               ג.1.ב.   ההליכים להקמת טלוויזיה

אף כי המלצות להקמת טלוויזיה הוגשו לדוד בן גוריון על ידי מומחים אמריקניים כבר ב-1952[26], ואף כי הוועדה הראשונה של פקידי ממשלה בראשות ד"ר משה אבידור בחנה את הנושא לבקשת שר החינוך אבא אבן ב-1958[27] (אף כי לא המליצה על הקמתה), לא החלה הטלוויזיה בישראל את שידוריה אלא במאי 1968. עיון במסקנות הוועדות השונות שעסקו בנושא מעיד כי חשיבות רבה ייחסו בוועדות אלו ליכולתה של הטלוויזיה להפחית מצד אחד את ההשפעה הפוטנציאלית של שידורי התעמולה מהמדינות השכנות שגברו בשנות ה-60, הן על האוכלוסיה היהודית והן על האוכלוסיה הערבית, ולתרום מצד שני לקידום מטרות ממלכתיות, המשרתות בעיקרן את הציבור היהודי (קיבוץ גלויות, הפרחת השממה, ביעור הבערות ופיתוח השפה העברית), אך בהן גם קידום ההבנה בין האוכלוסיות.

המודל שהוצג בראשית שנות הששים על­ידי צוות בדיקה של ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (UNESCO) ואחר כך על ידי צוות בדיקה של איגוד השידור האירופי (EBU) איפשר לראות את הטלוויזיה כמכשיר שלטוני וכמדיום תרבותי. הצוות של UNESCO המליץ על הקמתו של שירות טלוויזיה ציבורי הממומן מהכנסות לא מסחריות, המשרת את שטחה של מדינת ישראל כולה עם מספר שעות שידור מוגבל[28]. הצוות הדגיש כי את המונח "טלוויזיה חינוכית" הוא מפרש במובן הרחב של המילה וכי עליו להכיל בתוכו טווח של תוכניות מהוראה ועד להנאה תרבותית. הצוות הדגיש כי את הטלוויזיה יש לקומם על מנת לסייע בהשגת יעדים לאומיים שכללו בין היתר "יצירת איזון הולם בין כבוד והערכה לתרבות הקהילות השונות וקידומה של תחושת לאומיות". הצוות של ה-EBU  הדגיש "גורמי יסוד" אשר "אין להתעלם מהם" ובכללם קיומו של "מיעוט ערבי ניכר המצוי במצב מיוחד"[29]. בעקבות החלטת ממשלת ישראל ביולי 1965 להקים טלוויזיה כללית כשירות ממלכתי במסגרת רשות השידור, מונתה וועדה בינמשרדית בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה שמואל בנדור עליה הוטל לבחון את דרכי יישום ההחלטה האמורה, בין היתר מההיבט התרבותי. הדו"ח המליץ להטיל על הטלוויזיה הממלכתית דחיפה נוספת להגשמתן של מספר משימות ממלכתיות. דווקא אזרחי ישראל היהודיים דוברי הערבית הטרידו את מנוחתם של חברי הוועדה שסברו כי

 

"ישנם כבר בארץ כשלושים אלף מקלטי טלוויזיה. בעלי המקלטים, הם,  בניהם וידידיהם צופים באין מפריע בשידורים של המדינות השכנות[30] ... ככל שאנשים משכילים פחות, להוטים הם יותר אחרי תמונת הטלוויזיה ומושפעים הם יותר ממה שהם רואים ושומעים. הטלוויזיה הזרה פוגעת איפוא באותם חלקי הישוב שהם הנוחים ביותר להשפעה[31]".

 

הוועדה המליצה איפוא להטיל על הטלוויזיה הממלכתית לשדר שידורים שישמשו גם להסברה במדינות השכנות[32] ולצורך כך הציעה תמהיל של ארבע עשרה שעות שבועיות של שידורים בעברית ושלוש וחצי שעות של שידורים בערבית[33], תוך התעלמות מהמלצת צוות איגוד השידור האירופי שהציע כי השידורים ייעשו בשיטה של "קול סימולטני כפול" המאפשרת לצופה לבחור בשפת השידור הרצויה לו בכל עת שכן לשיטה זו יתרון ברור מבחינת נוחיות הצופה על פני חלוקת זמן השידור לחטיבות לשוניות[34].

אלא שכתוצאה משיקולים פוליטיים שונים החליטה הממשלה שלא להקים טלוויזיה באותו מועד, ורק עם סיום המלחמה ביוני 1967 התקבלה ההחלטה שהובילה בסופו של דבר להקמת טלוויזיה. גם החלטה זו קשורה קשר אמיץ ליחסים שבין יהודים וערבים, הן בגבולות המדינה והן בשטחים שזה עתה נכבשו על ידה. הממשלה החליטה בספטמבר 1967

 

"להפעיל בהקדם האפשרי שידורי טלוויזיה לשעת חירום באמצעות מתקני הטלוויזיה הלימודית שיהיו מכוונים בעיקר לאוכלוסית השטחים המוחזקים ע"י צה"ל ולאזרחים הערבים של מדינת ישראל"

 וכן כי

 

"השידורים יהיו במסגרת של שלוש שעות בערבית ושעה אחת בעברית".

 

לא רק שהחלטה זו הפכה על פיה את חלוקת הזמן עליה המליצה ועדת בנדור, היא אף שינתה את מהותו התרבותית של השידור כליל, וייעדה אותו למעשה לשידורי תעמולה לאזרחי המדינה ולאלה שזה עתה נכבשו על ידה. בראש צוות ההקמה הוצב הסוציולוג הנודע אליהוא כ"ץ מהאוניברסיטה העברית בירושלים שהעיד כי

”In choosing me, the government could not have found a more skeptical person as far as belief in the short-term mass media effects are concerned. I did not think that television could by itself cause the Arabs to like Israelis, and I said so[35]”

 

                ג.1.ג.   התייחסויות מאוחרות לחוק רשות השידור

אף כי הסעיפים העוסקים בשידורים עבור האוכלוסיה הערבית פלסטינית לא שונו בפועל בחוק רשות השידור, עסקו בחוק, הן הכנסת, הן הממשלה והן ועדות שונות, כאשר סוגיית המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל עולה בדיונים, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף.

 

                        ג.1.ג.1.הכנסת

בשנת 1979, זמן קצר לאחר מינויו של יוסף לפיד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור על ידי ממשלת הליכוד הראשונה, התגלעו חילוקי דעות ביחס לסמכותו של המנכ"ל להתערב בתוכן השידורים. בהקשרו של מחקר זה, הבהירה הכנסת מחדש את מטרות רשות השידור. הכנסת קבעה ב 17.12.1979[36] כי:

 

 "שידורי הטלוויזיה בהתאם לחוק רשות השידור חייבים לשקף את חיי המדינה , מאבקה, יצירתה והישגיה,לטפח אזרחות טובה, לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה, להרחיב השכלה, להפיץ דעת, לשקף את חיי היהודים בתפוצות, לקדם את מטרות החינוך הממלכתי ולקדם את היצירה העברית הישראלית והיהודית".

 

בשניים נבדלת החלטה זו ממטרות הרשות כפי שהוגדרו בלשון החוק: ראשית, היא מתעלמת מצרכי הציבור הערבי כהגדרתם באותו סעיף בחוק שההחלטה למעשה חוזרת עליו, אך לא פחות משמעותי, היא מוסיפה את היצירה "היהודית" יש מאין ליצירה העברית והישראלית המוגדרות בחוק.

 

                        ג.1.ג.2.ועדות ציבוריות

במשך השנים שחלפו מאז הקמתה של רשות השידור הוקמו, כאמור, מספר לא מועט של ועדות שמטרתם היתה לערוך רפורמות ברשות ובכלל זה לכתוב מחדש את חוק רשות השידור. סוגיית השירות שמעניקה הרשות לציבור הערבי-פלסטיני באה לידי ביטוי גם בעבודת ועדות אלה, ולעתים מצביעה על האופן בו זיהו את הבעיתיות. ב 1993 הגישה "הוועדה לבדיקת המבנה והתיפקוד של רשות השידור" בראשה עמד יצחק לבני, ואשר חבריה מנו פקידי ממשלה[37] ואישי ציבור, דין וחשבון בו הוצעה רפורמה מקופה ברשות. הדו"ח שהוגש במבנה של תזכיר חקיקה מציע לקבוע כי:

 

"בקיום השידורים תשקוד הרשות על יצירת הוויה תרבותית ייחודית לחברה הישראלית בדרך של...מתן ביטוי ותיעוד לחייהם ונכסי תרבותם ומורשתם של כל אזרחי ישראל..." [38]

 

בנוסף המליצה הוועדה כי

 

"הרשות תקיים שידורים בשפה הערבית במגמה לשקף את מורשתם ואורח חייהם של אזרחי ישראל דוברי הערבית, ואשר יחולו עליהם הכללים וההדגשים המקצועיים החלים על שידורי הרשות בעברית".[39]

 

בדברי ההסבר מסבירה הוועדה כי

 

"מוצע להדגיש את הצורך בשידורים בשפה הערבית ככלי ביטוי לאוכלוסיה דוברת שפה זו".[40]

 

ב 1997 הגישה מסקנותיה "הוועדה לבחינת מבנה השידור הציבורי ומעמדו המשפטי והציבורי" ("ועדת צוקרמן") שהורכבה על טוהרת אישי הציבור. הוועדה התייחסה מעט לסוגיית השידורים בערבית וקבעה אך כי בין תפקידי השידור הציבורי

 

"לקיים שידורים בשפה הערבית לערביי ישראל ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם העם הפלשתינאי והארצות השכנות".[41]

 

הוועדה עסקה בעיקר בהפרדת הפונקציות השונות של הרשות ובבחינת דרכי מימונן והציעה מודל פעולה בו מימון שידורים בעל גוון מסחרי צריך שיהיה בידי השוק הפרטי, ואילו הרשות יכולה להמשיך ולקיים שידור ממשלתי לצד שידור ציבורי, ובלבד שציבור משלמי האגרה יממן אך את החלק ה"ציבורי" בעוד הממשלה מתקציבה תישא בשידור "הממשלתי". הוועדה איננה מתייחסת לשידורי הטלוויזיה הציבוריים בערבית באופן ספציפי וממליצה להפסיק לקיים את הערוץ הלוויני שהקימה הרשות באותה עת ("ערוץ 33" הנדון בהמשך) לצורך שידורים למדינות האזור בין היתר משום ש"ברשות הפלשתינאית, בירדן, בדרום לבנון, בסוריה ובחלקים של מצרים אפשר לקלוט ממילא את שידורי הטלוויזיה הישראלית, המשדרת גם בערבית."[42]בעניין שידורי הרדיו בערבית מציינת הוועדה כי

 

 "קול ישראל בערבית ממלא שני תפקידים: האחד שידורים לערביי ישראל והשני שידורים לארצות ערב...אין הצדקה למימון באגרה של השידורים מחוץ לגבולות ישראל ... אם המדינה מעוניינת לקיים שידורים אלה, היא צריכה לשאת מתקציביה בחלק מעלות רשת ד'"[43]

 

הווי אומר שהוועדה לא ביקשה לנתק את התוכן התעמולתי מהתוכן לאזרחי המדינה, אלא רק את מימונו.

בשנת 2000 הוקמה ועדה ציבורית נוספת לבדיקת עתידו של השידור הציבורי בראשות הפרופ' חיים בראשית. ועדה זו התייחסה בהרחבה לשידורים לאוכלוסיה הערבית והמליצה בין היתר על רפורמה באופני ההעסקה ברשות השידור, כך שתיעשה אפליה מתקנת בהעסקת אזרחים בני הציבור הערבי, ימונו מנהלים ערבים לטלוויזיה ולרדיו בערבית, וייצוג הציבור הערבי במוסדות הרשות יהיה פרופורציוני לחלקו באוכלוסיה. בעניין תכני השידור קבעה הוועדה כי נדרשת אף בהם רפורמה שהדגשיה

 

"מתן ביטוי לחברה ולתרבות של המיעוט הערבי הלאומי...השידורים בערבית לא יתקיימו כשידורי תעמולה והסברה..השידורים בערבית ישקפו נאמנה את ההוויה הערבית, ויעדם יהיה האוכלוסיה בישראל"[44]

 

                        ג.1.ג.3.החלטות ממשלה

לא בכדי התייחסו הדו"חות הציבוריים השונים לצורך להבחין בין שידורי התעמולה של רשות השידור לבין שידורי הרשות המיועדים לציבור בישראל. העירוב בין השניים בא לידי ביטוי במספר החלטות אדמיניסטרטיביות במשך השנים ולא הצטמצם להחלטת הממשלה מספטמבר 1967 אודות הקמת טלוויזיה בישראל.

ב1993 הקימה רשות השידור, בהתאם להחלטת ממשלה, ערוץ טלוויזיה לוויני[45]. הערוץ שהיה מיועד בתחילה לשמש כערוץ בשפה הערבית למדינות השכנות, עבר לשידור מלא ב 1995[46] והחל עד מהרה לשדר שידורים ממליאת הכנסת משך שלושה ימים בשבוע ובשאר ימות השבוע שידורים שמחציתם בעברית ומחציתם בערבית[47]. רבים מהשידורים הפכו עם הזמן לשידורים בעברית המלווים בכתוביות בערבית[48].כל אותה עת (כלומר החל מ 1993) הפחיתה רשות השידור את כמות שעות השידור בערבית ששודרו במסגרת הערוץ הראשון של הטלוויזיה[49] כחלק מהמאמץ להתמודד מול הערוץ השני הפופולארי. באוגוסט 2001 "רשמה הממשלה לפניה" את הודעת רשות השידור על "הרחבת השידורים בערבית ובאנגלית"[50]. שר התקשורת אף תמך במימון הפעילות החדשה באמצעות פרסומת. בהודעה לעיתונות[51] בסוף אוגוסט 2001 מסר כי

 

"הערוץ החדש ישדר בערבית 12 שעות ביום...יהיה...הערוץ הציבורי הראשון שיוכל לממן את שידוריו באמצעות תשדירי פרסומת...שידורים אשר יופצו באמצעות לווין לאזור המזרח התיכון כולו."

 

זאת על אף שחודש ימים בלבד קודם לכן, בישיבת הכנסת, הודיע כי "משרד התקשורת מתכוון לפרסם מכרז לערוץ ייעודי בשפה הערבית שימומן על ידי פרסומות"[52] וישודר באמצעות לווין לא מוצפן. הפעילות הרבה הזו הולידה בסופו של דבר את השקתו של ערוץ לוויני נוסף בהפעלת רשות השידור. הערוץ הערבי הלוויני עלה לאוויר ביוני 2002, ולדברי רשות השידור הוא פנה " לצופים דוברי ערבית בארץ ובמדינות האזור ויספק מידע על מדינת ישראל, באמצעות שידורים איכותיים בשפה הערבית".[53] בתשובה לשאילתא מסר סגן שר התעשייה, המסחר והתעסוקה למליאת הכנסת בנובמבר 2003 כי

 

"עם הקמת ערוץ המזרח התיכון...זכו שידורי הטלוויזיה בערבית, לראשונה מאז היווסדם בשנת 1968, לשידור רציף מסביב לשעון... עם הקמת הערוץ ועם מתן המענה הרחב לצורכי האוכלוסיה דוברת הערבית, התייתר הצורך בהעברת שידורים אלה במסגרת הערוץ הראשון"[54].

 

יחד עם זאת, בעקבות עתירת מרכז מוסאוא לבג"צ (כפי שיפורט בהמשך) החלה רשות השידור, על פי הודעת סגן השר, בשידור קרקעי בכל הארץ בשעות מוגבלות. כן הודיע סגן השר כי בכוונת הרשות לשדר את "ערוץ המזרח התיכון" 24 שעות ביממה גם בתדר קרקעי פתוח. תשובה זהה נמסרה גם בתשובה לשאילתא בינואר 2004 מפי סגן השר ומפי השר עצמו[55]. ביוני 2004 הודיע סגן השר במליאת הכנסת בתשובה לשאילתא כי שידורי ערוץ 33 והערוץ הלוויני של רשות השידור אוחדו וכי במסגרת איחוד זה משודרים מדי יום שידורים בשפה הערבית העולים בהיקפם על השידורים בשפה הערבית ששודרו במסגרת הערוץ הראשון של רשות השידור עד שנתיים לפני מועד זה[56]. השידורים, לדברי סגן השר, מתקיימים מדי יום בין השעות 20:00-16:00.

 

      ג.2.      השידור המסחרי

               ג.2.א.    עבודת ההכנה

גם השידור המסחרי בישראל הושק בידי ועדה שהורכבה בידי פקידי ממשלה, הפעם בראשות מנכ"ל משרד הפנים, חיים קוברסקי[57]. המלצת הוועדה להקים ערוץ טלוויזיה שני, בנפרד מרשות השידור ובמימון מסחרי, לוותה עם זאת בהמלצה להטיל על הערוץ החדש את אותן המטלות, שהיו מוטלות על רשות השידור. ההמלצה הזו המעתיקה מילולית את הוראות סעיף 3 לחוק רשות השידור, היא כמעט ההתייחסות היחידה לציבור הערבי-פלסטיני בישראל במסגרת הדו"ח. במניית הנימוקים המחייבים הקמת ערוץ טלוויזיה נוסף, אין כל איזכור של צורך להגדיל את כמות השידורים המיועדת לציבור זה. כבדרך אגב במבוא לפרק המלצות, שאף הוא אינו כולל כל התייחסות למיעוטים למעט כאמור החזרה על סעיף 3, נאמר רק כי

 

"הקמת ערוץ שני תצמצם גם את פנייתם של צופים בישראל לתחנות של המדינות השכנות, ותענה במידה מסויימת על הצורך הבטחוני – פוליטי המחייב להפעיל בישראל, מוקדם ככל האפשר, ערוצים נוספים בטלוויזיה להגברת נוכחותה ההסברתית של ישראל באזור".[58]

 

               ג.2.ב.   חוק הרשות השניה

חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, נחקק מלכתחילה מתוך מודעות לקיומו של הציבור הערבי-פלסטיני ולצורך לקיים עבורו שידורים. בסעיף העוסק בתפקידי הרשות הועתק במדויק נוסח סעיף 3(3) לחוק רשות השידור ונקבע כי בין מגמות הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, זו שהוקמה על מנת להסדיר שידורי רדיו וטלוויזיה הממומנים באמצעי בעלי זכיון, לקיים

 

"שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה הדוברת ערבית, ולקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה"[59].

 

יחד עם זאת הוסיף המחוקק בסעיף קטן (6) לאותו הסעיף כי מגמה נוספת ממגמות הרשות היא "מתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית", ובכך הוסיף על רשימת התפקידים שהוקצו לרשות השידור ואשר בכל הקשור ל"מגוון תרבותי" חייבו אותה לשקף את "נכסי תרבותם" של "שבטי העם" בלבד. עוד קבע חוק הרשות השנייה בסעיף 24 בין הנושאים בהם רשאית מועצת הרשות להתקין כללים, בין ביזמתה ובין ביזמת השר, "שידורים בערבית ובשפות אחרות" כשההקשר לסמכות זו מצוי בסמכות מועצת הרשות להסדיר את מספר התכניות שישדרו בעלי הזכיונות ואת "היחס הכמותי ביניהן"[60]. באותו דבר חקיקה הוגדרה "הפקה מקומית" כ"תכנית שהופקה כולה או רובה בישראל, למעט תכנית חדשות, תכנית בענייני היום ותכנית ספורט הכל לפי כללים שתקבע המועצה"[61]. במסגרת זו קבע החוק כי שליש לפחות מכלל שידורי הטלוויזיה יהיו מהפקות מקומיות[62]. סעיף 61 לחוק קבע (בכפילות מסויימת עם סעיף 24) כי "המועצה תקבע את משך זמן השידורים בשפה הערבית וכן תקבע כללים לענין שידורים אלה, לרבות בדבר הקרנת תרגום תכנם של שידורים". סעיף 63 שהעניק לחברת החדשות את הזכיון להפקת שידורי חדשות ולשידורם, הוסיף הוראה מיוחדת לפיה "שידורי חדשות יהיו בנוסף לעברית, גם בערבית ובשפות אחרות, הכל כפי שתורה המועצה".[63]

 

                ג.2.ג.   שינויים מאוחרים בחוק הרשות השניה

בשנת 2000 תוקן חוק הרשות השניה באופן שאיפשר הקמתו של ערוץ טלוויזיה נוסף הממומן בידי בעלי זכיון[64]. דברי ההסבר בהצעת החוק היו לקוניים למדי והתייחסו לצורך בהקמת ערוץ נוסף מטעמים כלכליים בלבד: הגדלת המבחר של שידורי טלוויזיה מסחריים בלתי ממוענים והורדת מחירי הפירסום[65]. בין פרסום הצעת החוק בנובמבר 1999 לבין קבלתו בכנסת במרץ 2000, הוסף לו מרכיב שלא היה קיים קודם בחקיקת התקשורת בישראל, והוא תוספת לחוק הקובעת מכסות שידור וסוגות של תוכניות האמורות להוות את תפריט השידורים של שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים. את התוספת רשאי לשנות רק השר הממונה על ביצוע החוק[66]. מליאת הכנסת, בעת שדנה באישור החוק, לא הסבירה את המניע למעורבות המיניסטריאלית בתכנים[67], שלא ניתן להסבירה אלא בהבעת אי אמון ביכולתה של מועצת הרשות השנייה לאכוף את כלליה על בעלי הזכיון, אלא השתבחה בהגדלת היקף ההפקה המקורית משליש לארבעים אחוז כפי שנקבע בחוק החדש.

התוספת לחוק הגדיר מחדש והרחיבה את הגדרת ה"הפקה המקומית" וקבעה כי היא

 

"תכנית שרוב יוצריה, רוב מבצעיה, רוב הצוות הטכני הנדסי שנטל חלק בהפקתה ורוב צוות ההפקה הם תושבי ישראל המתגוררים בה דרך קבע, והיא הופקה בעבור קהל יעד ראשוני ישראלי בעברית, בערבית, ברוסית או בשפה אחרת שאישר המנהל מראש, למעט שידורי חדשות, תכניות ספורט ותכניות בעניני היום".

 

סעיף 4 לתוספת קבע כי

 

"בעל זיכיון בערוץ 2 ובערוץ השלישי ישדר תכניות מגוונות בסוגיהן ובנושאיהן, הדוברות בשפה הערבית או הרוסית, או המתורגמות לערבית או לרוסית רהוטה, באמצעות כתוביות תרגום או דיבוב, בהיקף שלא יפחת מחמישה אחוזים בשפה הערבית ומחמישה אחוזים בשפה הרוסית, מכלל זמן השידור השבועי שלו".

 

סעיף זה הועלה אף הוא על נס בעת הדיון בתיקון החוק במליאת הכנסת. נציג ועדת הכספים שהציג את החוק[68], חה"כ כ"ץ, ציין בדבריו:

 

" החוק הזה כולל גם חיוב של הזוכים העתידיים במכרז לשדר בשפות שמרבים להשתמש בהן במדינת ישראל. סעיף מיוחד בחוק מחייב התייחסות לאוכלוסיות במדינת ישראל ששפתן העיקרית והראשונה היא ערבית ורוסית, ומחייב שידורים לפחות ב-5% מכלל שידורי הערוץ השלישי בשפות הערבית והרוסית. לצד שמירה על השפה הערבית יש כאן נושא השפה הרוסית, שבא לפתור מצב שבו יש חלקים גדולים באוכלוסייה שזאת השפה שהם מכירים, וכך הם ירגישו שותפים לתכנים שישודרו במסגרת השידורים של ערוץ טלוויזיה במדינת ישראל."

 

המעורבות הפרלמנטרית בתוכן שידורי הערוצים המסחריים לא הסתיימה, וכעבור שלוש שנים קיבלה הכנסת את תיקון מס' 19 לחוק הרשות השנייה[69] שהוסיף תוספת שניה לחוק המגדירה את היקפי ההוצאה הכספית למימון הפקה ורכישה של תוכניות בערוצים המסחריים (בניגוד לתוספת הראשונה הקובעת את משך זמן השידור שלהם) ואשר באה להקל על הדרישות שבתוספת הראשונה, כך על פי דברי ההסבר להצעת החוק[70] ולדברי הכנסת[71], בעקבות המצב הכלכלי הקשה ששרר באותה תקופה. בכל הכרוך ב"תכניות בערבית ורוסית", עם זאת, חוזר סעיף 7 לתוספת השניה במדויק על האמור בסעיף 4 לתוספת הראשונה, כאמור לעיל, כלומר תוך קביעת משך השידור בשפות אלו (חמישה אחוזים מסך זמן השידור השבועי) וללא התייחסות להיקף ההשקעה הכספית הנדרשת בהם. סוגיה זו איננה מובהרת לא בהצעת החוק ולא בדיון שהתקיים במליאת הכנסת.

 

               ג.2.ד.   חקיקת משנה

גם כללי הרשות השנייה נדרשו לעסוק בשידורים בערבית. עם הקמת הערוץ השני הוגדרה תוכנית בערבית שהופקה עבור קהל ישראלי כנכללת תחת הגדרת "הפקה מקומית"[72]. להגדרה זו חשיבות מיוחדת, שכן החוק והכללים קבעו הסדרים רבים הנוגעים להבטחת מינימום של שידורים מהפקה מקומית.

אשר לכמות השידורים בערבית, בעניין זה חלו משך השנים תמורות רבות. ב 1992, בכללים המקוריים, נקבע היקף השידורים בשפה הערבית, על מגוון נושאיהם, שלא יפחת משניים וחצי אחוזים מזמן השידור של כל בעל זכיון, ובכל מקרה לא פחות מחצי שעה בשבוע[73]. כן נדרש כי לפחות מחצית מסך התוכניות בערבית יהיה מ"הפקה מקומית". ב 1997 הוגדלה הדרישה למינימום של שמונה אחוזים. ואילו הדרישה להפקה מקומית בשפה הערבית שונתה ממחצית השידורים למחצית השעה[74]. ב 1999 הוגדלה המכסה פעם נוספת, הפעם לשמונה עשר אחוזים[75]. בשנת 2002[76] עודכנה הגדרת הפקה מקומית כך שתתאים להגדרה שבתוספת לחוק שמשמעה הרחבת דרישת ה"ישראליות" ל 75% מצוות ההפקה (ולא "רוב יוצריה") והוספת השפה הרוסית על העברית והערבית כשפה בה ניתן להפיק הפקות מקור. במסגרת אותו תיקון הוגדר מחדש "אופי השידורים"[77]. בעוד הנוסח המקורי[78] לא התייחס במפורש כלל לציבור הערבי-פלסטיני בישראל, הנוסח החדש דורש מבעל הזכיון לתת

 

"ביטוי בשידוריו לליבת ההוויה הישראלית, לשיח הישראלי-יהודי (ההדגשה שלי, ע.ש.) ...למגוון ...התרבות והאמונות הדתיות של תושבי ישראל"[79]

 

וכן לתת "ביטוי ראוי בשידוריו ליהודים ולערבים, לעולים ולותיקים... למגוון קהלים"[80]. אשר להיקף השידורים, כאן חלה מחדש נסיגה. סעיף 7 לתקנות אימץ את פרמטר המינימום שנקבע בתוספת והעמיד את הדרישה לשידורים בשפות הערבית והרוסית על חמישה אחוזים קביעה שהותקפה בבית המשפט הגבוה לצדק על ידי מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערביים בישראל, וטרם הוכרעה. בנוסף נשמרה מסגרת המינימום של חצי שעה שבועית בהפקה מקורית בערבית. כלל זהה נקבע לגבי השידור בשפה הרוסית. בנוסף, בכל הנוגע להכרה בתוכניות שונות כ"הפקה מקורית" באם הן חורגות מההגדרה הכוללת, נהנות העברית, הערבית והרוסית מאיזכור משותף.

מאמץ מיוחד עשתה הרשות השניה בכל הקשור לשידורי רדיו בערבית. מבין שנים עשר אזורי הזכיון לרדיו אזורי המוגדרים בכללים[81] הוקצה אחד, הצפון, לבעל זכיון המשדר בשפה הערבית, והוא משתרע הן על פני חלקים ניכרים משני אזורי זכיון אחרים (הגליל והגולן והעמקים) והן על חלק מאזור עמק חפר, הנפרד גיאוגרפית. תקנות מיוחדות[82] גם הקלו על מגבלות הבעלות הצולבת על מנת להרחיב את מספר הגופים הפוטנציאליים המתמודדים על אזור זכיון זה.

 

               ג.2.ה.   מדיניות האכיפה

הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו מפרסמת, לפחות מאז 1999, דין וחשבון שנתי הכולל בין היתר דיווח אודות עמידת הזכיינים במחוייבויותיהם על פי הדין, הן בתחום התוכניות המתורגמות והן בתחום הפקות המקור. בשנת 1999, עמדו שלושת בעלי הזכיון והטלוויזיה הלימודית במכסה הנדרשת[83], וכך גם בשנת 2000[84]. בשנת 2001 לא עמדה הזכיינית "קשת" בדרישה, לטענתה חושבה המכסה המחייבת בצורה שגויה על ידי הרשות[85], אך היא התחייבה להשלים את המכסה בשנת 2002. בשנת 2002 השלימה "קשת" את 91 השעות החסרות, וכמו הזכיינים האחרים עמדה במכסה[86]. הן "טלעד" והן "קשת" לא עמדו בדרישת המינימום להפקה מקורית, שעמדה על שש עשרה וחצי שעות בשנת 2003[87], והסנקציה שננקטה בעניינם היתה התחייבותם להשלים את החסר בשנה שלאחר מכן. בשנת 2004, ערב המכרז לזכיונות חדשים, עמדו כל שלושת הזכיינים בדרישת התרגום ובדרישת ההפקה ואף מעבר לנדרש[88].

 

                ג.2.ו.    המכרז לערוץ 2, 5-2004

בספטמבר 2004 פרסמה הרשות מכרז לזכיון חדש לעשר שנים שתחילתן בנובמבר 2005. השיקולים שהפעילה המועצה בבחירת בעלי הזכיון החדשים נגזרה אמנם מהוראות הדין אבל כללה עקרונות שגיבשה מועצת הרשות. בין העקרונות הוגדרה מכסה ל"תכניות מועדפות". זו כללה "תכניות דעת ותרבות, מורשת ותרבות יהודית". בנפרד נקבעה מכסה להפקות מקור בשפה הערבית, שתעסוקנה בשאלות הנוגעות לחברה הערבית-ישראלית, ואשר אותן יפיק צוות מהמגזר הערבי[89]. לא ברור מפרסומי הרשות באם אלה גם אלה נכללו בשיקלול ה"תוכניות המועדפות" אשר בכל מקרה היוו רק חמישה אחוזים מהשיקולים במכרז, לעומת ההוצאה לתוכניות מסוגה עילית שנקבעה לעשרים אחוזים ואשר איננה כוללת כל דרישה להפקת תוכניות מסוגה זו בערבית או עבור או על ידי יוצרים בני המגזר הערבי-פלסטיני.

 

      ג.3.      הטלוויזיה בכבלים

               ג.3.א.   עבודת ההכנה

הקמת הטלוויזיה בכבלים ראשיתה אף הוא בוועדות של פקידי ממשלה. הראשונה, בראשות מנכ"ל משרד התקשורת שמחה סורוקר בחנה כבר ב 1975 את ההיבטים הקשורים בהפעלת מערכות טלוויזיה בכבלים, אולם את המודל על פיו הוקמה המערכת לבסוף עיצבה ועדה בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יורם ברסלע, ב 1982. הוועדה הקדישה המלצה מיוחדת לציבור הערבי-פלסטיני. מתוך הכרתה כי מדובר ב"ציבור גדול אשר לו זיקה תרבותית ולשונית מיוחדת ונפרדת"[90]  סברה הוועדה כי הנושא מחייב התייחסות. אף כי לא הציעה הסדר ספציפי, המליצה לשקול "קיום אפיקים מיוחדים או שעות מיוחדות של תוכניות המיועדות לציבור דוברי הערבית בישראל"[91]. הוועדה ציינה עם זאת כי במסגרת הפיקוח הציבורי על השידורים בכבלים בכללם, יש לפקח גם על שידורים אלה "לבל יגלשו לטפל בנושאים שנויים במחלוקת שלא להם נועד מימד זה"[92].

 

               ג.3.ב.   חוק הבזק

בתיקון לחוק הבזק במסגרתו הוסדרה המסגרת המשפטית לשידורי כבלים לא היתה כל התייחסות ספציפית לשידורי טלוויזיה המיועדים לציבור הערבי-פלסטיני, תוך התעלמות מהמלצות דו"ח ברסלע. ההתייחסות לתכנים בחוק כולו היתה מזערית והצטמצמה לסעיף 6כ שהוסף לחוק וקבע כי

 

"בעל זכיון ישדר מידע ותכניות בעניני היום הנוגעים לאזור בלבד, וכן ישדר מיגוון סרטים ותכניות בתחומי הבידור, המוסיקה, האמנות, החינוך, התרבות והספורט, וזאת, תוך מתן ביטוי נאות לנושאים ולצרכים היחודיים של האזור"

 

ולמספר הוראות שנגעו בהעברת שידורים על פי דין בשידור משנה, העברת שידורי לווין בשידור משנה, זכויות הממשלה להעביר הודעותיה בשעת חירום ורשימת שידורים אסורים. הווי אומר, בראשית דרכו עיצב תיקון החקיקה מערכת שעיקרה שידור משנה של שידורים אחרים.

 

                ג.3.ג.   תיקונים בחוק הבזק: הערוצים הייעודיים

במהלך שנות ה-90 רקמה הממשלה בעצה אחת עם המועצה לשידורי כבלים תכנית להוספתם של ערוצי שידור ייעודיים שישודרו על גבי אותו החלק מתשתית הטלוויזיה בכבלים, שהועד בעת שנחקק החוק המקורי ליצור מסגרת חוקית לשימושם של גופי שידור שאינם בעלי זכיון לשידורי כבלים[93]. לצורך ביצוע התוכנית נדרשו שינויי חקיקה בחוק הבזק. כך נחקק תיקון מס' 15 לחוק[94] שהגדיר משדר חדש, "ערוץ ייעודי", כ

 

"ערוץ שידור בעל מאפיינים ייחודיים כגון שפה, תרבות או מורשת, ערוץ המיועד בעיקרו למגזר מסוים בציבור, או ערוץ המוקדש בעיקרו לנושא אחד"

 

והוספו לחוק סעיפים (6לד1 ו-6לד2) שהסדירו את חלוקת הסמכויות בין שר התקשורת לבין המועצה בכל הנוגע לתהליך הענקת הרשיון לערוץ הייעודי. התיקון העניק לשר סמכות לפתוח בהליכים שיאפשרו לערוצים החדשים מימון מפרסומות, אולם הגבילם במקרה כזה בשני אופנים. ראשית, קבע סעיף 6לד1 לחוק בס"ק (ד) כי

 

"בערוץ ייעודי הממומן באמצעות שידורי פרסומת, תקבע המועצה במכרז ובכללים תנאים והגבלות בדבר שידורי הערוץ לפי סעיף זה, שיבטיחו כי בשידורי הערוץ יינתן מענה הולם לייעוד המיוחד שנקבע או למאפיינים המיוחדים לערוץ זה, ובכלל זה כי השידורים בחלקם, ובשיעור שלא יפחת מ20% מהם, יהיו מהפקה מקומית; המועצה, באישור הועדה, רשאית לקבוע שיעור נמוך יותר להפקות מקומיות."

 

ובנוסף, קבע ס"ק (ה) כי

 

"(1) בערוץ ייעודי הממומן באמצעות שידורי פרסומת שקהל היעד שלו נבדל בשפתו, תקבע המועצה במכרז תנאים שיבטיחו כי בהצעת הזוכה שייבחר יהיו כל השידורים, לרבות שידורי הפרסומת, בשפת הערוץ, בדיבור, בדיבוב או בכתוביות"

 

וכי

 

"(2) מחצית לפחות מן השידורים כאמור בפסקה (1), למעט שידורי הפרסומת, יהיו בשפת הערוץ, בדיבור או בדיבוב, ובכללם מחצית לפחות מן השידורים בשעות צפיית שיא."

 

בשנת 1999, הובאה בפני הכנסת הצעת חוק תיקון מס' 24 לחוק הבזק[95]. ההצעה כללה שינוי מקיף ברישוי השידורים בכבלים ונגעה בין היתר גם בערוצים הייעודיים. סעיף קטן י"א שהוצע לסעיף 6לד1 לחוק הציע להעניק לשר את הסמכות

 

"להתיר למשדר ערוץ לשדר את הערוץ הייעודי במתכונת של שידורי טלוויזיה באמצעות לווין, כהגדרתם בסעיף 6מד(א)"

 

כלומר, בלא חובת הצפנה. סתם ולא פירש.

 

במהלך הכנת החוק לאישור הכנסת הורחב הסעיף, ומשתוקן תיקון מס' 25 לחוק הבזק נקבע כסעיף 6לד3 לחוק. בכותרת השוליים שלו נקבע כי הוא עוסק ב"ערוץ ייעודי בשפה הערבית" ונוסחו קבע כי:

 

"(א) הוענק רישיון לשידורי ערוץ ייעודי בשפה הערבית, ולשם הבטחת נגישות מרבית לשידורים בשפה הערבית, רשאי משדר הערוץ האמור לשדרו גם במתכונת של שידורי טלוויזיה באמצעות לוויין, המיועדים לקליטה ישירה לא מפוענחת בידי כל אדם, בין אם הוא מנוי ובין אם לאו, ובלבד שמסר לשר ולמועצה הודעה על המועד שבו יתחיל לשדר במתכונת האמורה.

 

(ב) בתום שנתיים ממועד תחילתם של השידורים במתכונת האמורה בסעיף קטן (א), יראו את משדר הערוץ הייעודי בשפה הערבית, כאילו קיבל זיכיון לשידורי טלוויזיה לפי חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, שתנאיו הם התנאים הכלולים ברישיונו, וכל הסמכויות שהיו למועצה לפי חוק זה כלפיו יהיו בידי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו לפי החוק האמור.

 

(ג) השר רשאי לקבוע כללים והסדרים לביצוע הוראות סעיף קטן (ב), לרבות התאמות הנדרשות מהמעבר מרישיון לזיכיון, ורשאי הוא, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, לדחות את תחילתן של ההוראות שבסעיף קטן (ב) כפי שיקבע, ובלבד שככל הדחיות לא יעלו על שנתיים".[96]

 

הסדר זה לא עבר ללא התייחסות של חברי הכנסת, במיוחד חברי סיעות הימין. בעת הדיון בועדת הכלכלה ביום 18.7.2001[97] ביקש חבר הכנסת יגאל ביבי (מפד"ל) להתייחס לסעיף החדש. בראשית דבריו קבע כי הערוץ החדש, בהיותו בעל פוטנציאל להפוך ל"ערוץ רגיל לכל עם ישראל, כמו ערוץ 1 וערוץ 2. זה לא נורמלי"[98]. חה"כ ביבי התרכז בהתנגדותו להליך הפרוצדוראלי, וטען כי יש לקיים את המכרז לערוץ תחת פיקוח הרשות השניה. למול טיעון זה הבהירו שר התקשורת ריבלין ויו"ר המועצה לשידורי כבלים ולווין ענבר, כי הוספת ההסדר במסגרת החוק המוצע נעשית בעיקר מטעמי יעילות, על מנת לקצר את הליך החקיקה. לעומת חה"כ ביבי, חה"כ קליינר (סיעת חירות) תמך בהסתייגותו של ביבי "מסיבות אחרות"[99] וטען כי "הערוץ הערבי היחיד שאני מאוד רוצה זה הערוץ הראשון, ערוץ ישראלי, ערוץ של הממשלה. אתם עושים פה ערוץ פרטי, שיהיה יותר גרוע מג'זירה עם חותמת שלך". לעמדה זו הצטרף גם חה"כ ביבי באומרו "ערוץ 1 מקבל 850 מליון שקלים מאיתנו אגרת טלוויזיה, שיעשה ערוץ שלם מתוכנן, שאתה יודע שיש מועצה ציבורית שמפקחת. פה אין מועצה ציבורית, במקרה מישהו זכה בזה, וכל החיים אתה נותן לו לעשות תעמולה". לכך הוסיף קליינר "אני רוצה ערוץ בערבית, אבל של ישראל ולא של אויביה"[100]. להערת יו"ר הוועדה, חה"כ פורז כי "בעיניך הזכיינים של ערוץ 2 הם אויבי המדינה? כי גם הם פרטיים" השיב קליינר "זה לא שייך. מי ירצה לשדר פה? כדי שאנשים יתחברו, יצטרכו לשדר מה שהם רוצים לשמוע". גם בדיון במליאה[101] חזר חה"כ קליינר על רוח הדברים.

 

               ג.3.ד.   החלטות בעניין הערוצים הייעודיים

לא לכל שרשרת ההחלטות שהתקבלו בענין הערוצים הייעודיים קיים תיעוד זמין, אולם מהמצוי בהחלט ניתן לראות כיצד השתנה משך הזמן מעמדו של הערוץ הייעודי בערבית. למעשה, קדם הרעיון לערוץ ייעודי בשפה הערבית לרעיון ריבוי הערוצים הייעודיים. נסיון הקמת הערוץ על פי נוסח סעיף 6לד שהיה קיים ב-1996 כשל בשל פניית זכייני הערוץ השני לבג"צ, ועיצובו מחדש של הסעיף ושל סעיפים 6לד1 ו-6לד2 כמתואר לעיל, לא נעשה אלא כדי להפחית מהלחץ של זכייני הערוץ השני שחששו כי בכסות של ערוץ בערבית יוקם להם מתחרה על שוק הפרסומת.

עד שהחלה מלאכת החקיקה התחולל מהפך שלטוני, בעקבותיו מינתה הממשלה את הוועדה להרחבה ואירגון מחדש של השידורים לציבור, בראשות האלוף (מיל.) יוסי פלד. ועדת פלד המליצה שורה ארוכה של המלצות שעיקרן היה דה-רגולציה של ענף התקשורת ופתיחתו לתחרות תחת הכותרת של מדיניות "שמים פתוחים". אלא שבין לבין החלה כבר עבודת החקיקה האמורה, והוועדה, שהגישה מסקנותיה אחרי שתיקון מס' 15 כבר עבר[102], ואחרי החלטת הממשלה להקים חמישה ערוצים ייעודיים[103] הכשירה בדיעבד את רעיון הערוצים הייעודיים כ"תקופת מעבר", שכן הוא עומד בניגוד לרוח הדברים ולהמלצות הועדה ביחס למדיניות הרצויה הכוללת. באוגוסט 1997, אימצה הממשלה את המלצות ועדת פלד[104] והקימה את "מינהלת הסדרת השידורים" כגוף ביצועי במסגרת משרד התקשורת עליו הוטלה מלאכת יישום מסקנות הדו"ח. בעוד החלטת ועדת הכלכלה של הכנסת לאשר את החלטת הממשלה להקים חמישה ערוצים ייעודיים הממומנים מפרסומת שהתקבלה ביום 21.7.98, ציינה את הערוץ בשפה הערבית כראשון, הרי שכבר מהודעותיה הראשונות של המינהלת עולה כי נושא הערוץ בערבית החל להידחק מראשוניותו. למעשה בהודעה מיום 1.12.98 לציבור בדבר פרסום "בקשה למידע" אודות הקמתם של ערוצים ייעודיים, מופיע הערוץ בשפה הערבית בתחתית הרשימה. גם סדר פרסומם של המכרזים לערוצים השונים היה כזה שהמכרזים לערוצי החדשות (פורסם בנובמבר, 2000), הערוץ לעולים (הוענק בנובמבר 2001) וערוץ המוסיקה (פורסם באוקטובר, 2001) פורסמו והרשיונות הוענקו בטרם פורסם המכרז לערוץ בשפה הערבית בינואר 2003, שבע שנים אחרי שנעצר המכרז הראשון שהחל להניע את תהליך הקמת הערוצים הייעודיים.

 

               ג.3.ה.   חקיקת משנה על פי חוק הבזק וחוק התקשורת (בזק ושידורים)

כללי הבזק (שידורי בעל זכיון)[105] שהותקנו בסמוך להענקת הזכיונות הראשונים להפעלת טלוויזיה בכבלים, קבעו דרישות מינימום לשידורים בשפה הערבית. המבחן של הכללים היה שפת האם של תןשבי איזור הזכיון, ונקבע כי באזור ששפת האם של לפחות רבע מתושביו היא ערבית ישודרו לפחות ארבע תכניות של חדשות מקומיות בנות 15 דקות לפחות מדי שבוע ולפחות סרט אחד באורך מלא בשפה הערבית (מלווה כתוביות לעברית), ישודר גם כן[106].

כעבור עשר שנים תוקנו הכללים בפעם הראשונה[107]. דרישת השידורים בערבית הורחבה לאיזורים בהם שפת האם הערבית שגורה בפי עשרים אחוז מהאוכלוסיה, אולם בה בעת נקבע מנגנון המאפשר למועצה לשידורי כבלים לפטור בעל זכיון מהחובה האמורה ובלבד שהסכים לעמוד בחלופה שלדעת המועצה מקדמת "שידורים בשפה הערבית למנויים דוברי השפה הערבית".[108]  

בשנת 2004, כתוצאה מהמעבר משיטת הזכיונות לשיטת הרשיונות שגרר תיקון מס' 25 לחוק הבזק, תיקנה המועצה פעם נוספת את הכללים. הפעם הושמטה דרישת המינימום הדמוגרפית ונקבעה רק חובה כללית של בעל רשיון לשידור תכנים בערבית בהתאם ל"הוראות הדין והחלטות המועצה".[109]

 

      ג.4.      חוקים נוספים

חוקים נוספים עוסקים בשידור ומתייחסים לכל אמצעי השידור. עובדת קיומו של מיעוט ערבי-פלסטיני עולה גם בהם. האחד הוא חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים)[110] המחליף בתהליך הדרגתי את חוק הקלות לחרש, התשנ"ב -1992[111]. החוק החדש, כקודמו, מחייב תרגום בכתוביות לשפות העברית והערבית (ובחוק החדש גם לרוסית) לרווחת הציבור החרש. החוק החדש מחייב עם זאת בתרגום סימולטני לשפת הסימנים של שידורי חדשות, רק חדשות בשפה העברית (ס' 7 לחוק). חוק אחר הוא החוק לעידוד השירים בשפה העברית[112] הקובע מכסה מזערית לפיה מחצית מהשירים המשודרים ברשות השידור יהיו בשפה העברית וכי הרשות השנייה תפעל במגמה לעודד שידור שירים בעברית גם בתחנות הרדיו האיזורי. ההצעה עוררה דיון סוער בכנסת, הן בקריאה הראשונה[113] והן בקריאה השנייה[114], דיון המעיד רבות על הנחות היסוד של הדוברים. מספר חברי כנסת הביעו תמיכה בחוק אך דרשו כי ינתן בו גם ביטוי לשירים ישראליים בשפה הערבית. כך סברה חברת הכנסת גוז'נסקי (חד"ש-בל"ד) בקריאה הראשונה כי

 

"אנחנו צריכים למצוא דרך שבה  עידוד  השירים,  שעליו  מדובר בחוק הזה, יכלול, למשל כשמדובר בערוץ השידורים בערבית,  עידוד  של  יוצרים  ערבים ישראלים, שגם הם זקוקים לעידוד, ולא רק השירים בשפה העברית"

 

ועל כך הוסיף חבר הכנסת אלסענע (מד"ע-רע"ם):

 

"יש  מדיניות של אפליה בכל מה שנוגע לתרבות הערבית, וזה חלק מניסיון לטשטש את הזהות הלאומית הערבית, אם שירה, אם זמרה ואם ספרות ערבית.  לכן, מי שהיום דואג גם לזמרה  וגם  לשירה של המזרח, אני חושב שהתרבות הערבית היא החלק האותנטי בהקשר הזה ובתחום הזה. היום  התרבות  היא  חלק מזהותו של אדם, חלק מהאופי שלו. אי=אפשר לדבר על אדם ללא התייחסות לשורשים התרבותיים שלו. אני  חושב שהדבר החשוב שנותר לנו, לאחר שהפסדנו הרבה דברים, זה האדם. ההשקעה באדם,  עיצוב האדם והמחשבה שלו הם לתת לו להתפתח תוך כדי טיפוח הפולקלור, המסורת, המורשת שיש לו. לכן,  אני תומך בהצעות החוק, עם הרצון להכניס שם הסתייגויות שיכללו, נוסף על עניין הקולנוע, גם תקציבים לשירה ולזמרה המזרחית של הסקטור הערבי בכלל"

 

אלא שעמדה זו נתקלה בהתנגדות של חברי כנסת מסיעות רבות, לרבות יוזם החוק, חבר הכנסת יהב (העבודה) שטען כי

 

"אתה  לא מבין. בתוכניות זמר ערבי, הזמר הערבי הוא ‏100%. בתוכניות זמר, העברי היה ‏10%."                                                                      

 

בקריאה השניה והשלישית היו ההתבטאויות מפורשות יותר. חבר הכנסת דראושה (מד"ע-רע"ם) שאל:

 

"אם הייתם עושים את זה שירים ישראליים בעברית ובערבית, זה לא היה יותר טוב?"                                                                          

 

שאלה שתגובת חבר הכנסת זאבי (מולדת) עליה היתה:

 

"יש לכם ‏21 מדינות ששם שרים רק בערבית. ‏21 מדינות ... ואין  פה מקום לשום שרבוב של דרישות של קיפוח, של צדק למיעוטים אחרים. אדרבה,  אנחנו  נותנים  לכם  תוכניות  בערבית, ואפילו פעם בוועדת הכנסת אני דרשתי שיהיה ערוץ בערבית, רק בערבית, כדי שלא תצטרכו לקחת שעות לא נוחות. היום כשמחלקים את  לוח  הזמנים  מחלקים גם את השעון, והשעון לא תמיד מוצלח, ויכול להיות ששם אתם מקופחים.   אבל  לא  יכול להיות שבתוכניות העבריות המכוונות לעם ישראל, ששפתו היא השפה העברית, תשרבבו לנו פתאום דרישות לאי=קיפוח, כלומר, לתת ביטוי לשפה אחרת."

 

      ג.5.      פסיקה

הפסיקה כמעט ולא עסקה בסוגיית השידורים לאזרחים הערבים-פלסטיניים בישראל. למעשה "פסק הדין" היחידי העוסק בסוגיה הוא בן מספר שורות, ובו מודיע בית המשפט העליון על משיכת עתירתו של מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל[115], בעקבות הודעת רשות השידור כי שידורי ערוץ המזרח התיכון יועברו באמצעות משדרים קרקעיים מדי יום במשך שעה, ולפרקי זמן ארוכים יותר בימים ששי ושבת (3 שעות ו 7.5 שעות בהתאמה). מאחר שכך, נמנע דיון עקרוני בשאלת העירוב שנוצר בין שידורי התעמולה של רשות השידור לבין השידורים המיועדים לאזרחי ישראל הערבים-פלסטינים.

פסיקה המשיקה מעט לנושא השידורים היא הפסיקה בעניינה של עמותת עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נגד עיריות תל אביב, רמלה, לוד ונצרת עילית, עתירה שעניינה שימוש בשפה הערבית בשלטי רחוב בישובים בהם קיים מיעוט ערבי-פלסטיני[116]. בפסק הדין הזה באה לידי ביטוי משנתו של בית המשפט העליון ביחס למעמדו של הציבור הערבי פלסטיני בישראל. החלטת הרוב (השופטים ברק ודורנר) הייתה כי יש לחייב את העיריות האמורות בהוספת השפה הערבית על שלטי הרחוב גם ברחובות צדדיים, אולם ההנמקות הן המענייניות מבחינתנו. השופט ברק קובע כי

 

""העברית היא כוח המאחד אותנו כבני מדינה אחת... העברית איננה נחלתם של קבוצה כזו או אחרת בישראל. "הלשון העברית היא נכס של האומה כולה" (ע"א 294/92 בעמ' 518). אכן כשם שהצרפתית היא שפתם של הצרפתים והיא יסוד בהגדרתה של צרפת כמדינה ריבונית, וכשם שאנגלית היא שפתם של האנגלים והיא יסוד בהגדרתה של אנגליה כמדינה ריבונית."[117]....

 

"הישראלי דובר עברית, ועל המשתמשים בשפות השונות – ואין איש המונע מהם לעשות כן בענייניהם הם – ללמוד את השפה העברית, שהיא שפתה העיקרית של ישראל. משיעשו כן יובטח גם השוויון. אכן לא מצינו כי השילוט ברחובותיה של שונדון, פריז או ניו יורק משקף את ריבוי השפות אותם מדברים תושביה של לונדון, פריז וניו יורק."[118]

 

כאמור, מקבל ברק את העתירה וזאת על שום "הייחוד של השפה הערבית" בהיותה גם שפתו של המיעוט הגדול בישראל, ובהיותה קשורה למאפייניה התרבותיים של קבוצת מיעוט זו המעוניינת למרות הסכסוך בין הישראלים והערבים לחיות בישראל כאזרחים נאמנים[119]. לעומתו, שופט המיעוט חשין דוחה את הדרישה, משום שהוא מזהה את שורשיה הפוליטיים.  לטענתו אין בעתירה אלא נסיון לכונן בהלכה משפטית, "זכות מזן חדש: זכותם הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי בישראל לשימור ולטיפוח זהותם הלאומית וייחודם התרבותי"[120]. אולם לטעמו של חשין, אין זכות שכזו קיימת במשפט הישראלי המושתת כולו על הענקת זכויות ליחידים ולא לקבוצות. את המבקשים להסדיר זכויותיהם הלאומיות באמצעות המשפט, הוא מפנה לחקיקה. והוא מסכם "לא בכדי לא מצאנו מקרה שבו הכיר בית משפט – על דעתו שלו ומכוח סמכותו – בזכותו של מיעוט ללשון. לא נמצא לנו פסק דין שבו נענה בית משפט לתביעתה של קבוצת מיעוט להכיר בייחודה התרבותי והלאומי, והעניק לה זכויות שתכליתן לטפח ייחוד זה."[121]

 

ד.         הניתוח: הערבי-פלסטיני ישראלי הוא מיעוט לשוני, גיס חמישי ודל אמצעים

ניתוח דברי החקיקה, חקיקת המשנה ,דיוני הכנסת ומעט הפסיקה אמור לאפשר חשיפתם של מרכיבים משותפים במסמכים אלה המעידים על הנחות היסוד של קובעי המדיניות בישראל, הנחות יסוד שאף כי אינן באות לידי ביטוי מפורש, הן משתמעות מתוך המסמכים המשפטיים. כאמור לעיל מכלול המסמכים המובאים תחת אזמל הניתוח מאפשרים לזהות, במסורת הניתוח המשפטי הביקורתי, מניעים שבהיותם לגיטימיים במסגרת השיטה בה התקבלו, לפחות מההיבט הפורמלי, הרי שההצדקה הפורמלית שלהם מטשטשת את החשיבות הפוליטית האמיתית שלהם, ממנה מתעלמים הדוברים והכותבים המביאים אותם לידי ביטוי. הניתוח הביקורתי מאפשר לזהות את הסתירה שבין המסמך המשפטי ותפיסת העולם הליבראלית כביכול לה טוענת השיטה, להדגים את החזרה השיטתית והתפוצה הנרחבת של הסתירה, להראות כיצד הסתירה בין הערכים מביאה להעדפתה השיטתית של קבוצה אחת ותפיסותיה הפוליטיות בחברה, ולהדגים כיצד אותה העדפה שיטתית מביאה לידי ביטוי אידיאולוגיה שהינה אי-שוויונית במהותה[122].

כל אחד מאמצעי השידור המוסדרים המתוארים לעיל, מביא עמו "בשורה" או מסר שונה. השידור הציבורי אמור להיות חלק ממסורת בינלאומית של גוף שידור בלתי תלוי מסחרית ופוליטית המשרת את כלל הציבור ואת קבוצות המיעוטים שלו בעת ובעונה אחת. השידור המסחרי, בשל הפיקוח הציבורי עליו, אמור לתת שירות לכלל האוכלוסיה, תוך שהוא נצרך לשיקולים מסחריים בבחירת התכנים. השידור בכבלים התפתח לכדי אמצעי המיועד לשרת טעמים ייחודיים, על ידי התאמת ערוצי השידור לאוכלוסיות שונות על פי תחומי עניין הנקבעים בדרך כלל על בסיס היתכנותם המסחרית. גם במקרה של השידור המסחרי וגם במקרה של הטלוויזיה בכבלים, מהווה כשל השוק המסחרי במתן שירות לקבוצות אוכלוסיה מסויימות הזרז להתערבות רגולטורית.

אין מודל אחד המאפיין את אופי המעורבות הרגולטורית בשידור. בשיטה האמריקנית התפתחה דוקטרינת "אינטרס הציבור" כמנחה את הפעילות הרגולטורית, בבריטניה מקובל לראות את שורשי ההסדרה במסורת ה"שירות הציבורי" (גם ביחס לשידורים מסחריים), מדינות אירופאיות רבות רואות את תפקידן בפיקוח על התקשורת כבעל חשיבות בהגנה על "ערכים חברתיים מוגנים". אשר לדרכים המובילות ל"אינטרס הציבורי" או לערכים מוגנים אחרים, ניתן לסווגן כהסדרי מדיניות המבטיחים גישה לאמצעי התקשורת, הן על מנת להביע באמצעותם דעה והן על מנת לשמוע או לראות את מגוון הדעות המוצגות בהן, כאשר מכך נגזרת דרישת השוויון: שוויון לכל הדעות בהבעתן , שוויון לכל הדעות בהפצתן ושוויון לכל הדעות ביכולת להאזין להן האזנה בלתי מופרעת מצידו של הצופה והמאזין.

בשיטה האמריקנית הובטח בעבר שוויון זה על ידי מוסד שכונה "דוקטרינת ההוגנות" ואשר עבר מהעולם כחלק מהליכי הדה-רגולציה של שנות ה-80. ההסדר היחיד המבטיח נגישות לאמצעי התקשורת מצד מביע הדעה בשיטה האמריקנית הוא אוסף של הוראות המיועדות לאפשר רמה מסויימת של נגישות שוויונית של מועמדים למשרות מוגדרות ובתנאים מצומצמים לצורכי תעמולת בחירות. בשיטה האירופית נובעת הדרישה לנגישות כל הדעות ממסורת של "העדר משוא פנים" המוחל על אמצעי השידור הקרקעיים בעיקר. בישראל, בה קיימת חובה על המשדרים לשקף את "מגוון הדעות הרווחות בציבור", ואשר גם בה קיימים הסדרים שמטרתם להבטיח שוויון לכאורה בנגישות לאמצעי התקשורת בעת בחירות, נעשה מאמץ ספציפי לאפשר נגישות לשידור בשפה הערבית. אלא שאליה וקוץ בה, המדובר בשידור שלא בא לשרת את מטרות ציבור הצופים והמאזינים כי אם את מטרות המדינה.

ההסדרים הראשוניים הנוגעים לרשות השידור מדגישים נקודה זו: סעיף 3 לחוק מחייב שידורים בשפה הערבית המיועדים לצרכיה של האוכלוסיה דוברת שפה זו. בהמשך אותו סעיף (למעשה בהמשך אותו משפט) מוזכרים השידורים בשפה הערבית למדינות השכנות האמורים לייצג את "מגמות היסוד של המדינה". בפועל, השידור שמקיימת רשות השידור למילוי שתי המטרות הוא אחד, כפי שמעידים דברי הכנסת וכפי שאישר אף בית המשפט העליון כהסדר העונה על דרישות סעיף 3 לחוק בפסק הדין בעניין מרכז מוסאוא. משמע השידור המוצע לציבור המוגדר כ"דוברי ערבית" הוא למעשה שידור המשרת את מטרות המדינה ולא את צורכי הציבור. ולא מטרות נעלות של המדינה, כי אם את מטרותיה התעמולתיות. כריכתם של הערבים אזרחי ישראל עם תושבי המדינות השכנות איננה מקרית ואיננה ארכאית, היא נעה כחוט השני מדו"ח ועדת בנדור ב-1965, דרך החלטת הממשלה על הקמת הטלוויזיה, דרך הדו"חות להקמת ערוץ שני וטלוויזיה בכבלים ודרך דברי החקיקה שהסדירו אותם. הכריכה הזו מגיעה לשיא בהסדר שהושג בעקבות בג"צ מרכז מוסאוא שמשמעו מיסוד השידור המשותף לאויבי המדינה ולאזרחיה דוברי הערבית.

גם הגדרתו המהותית של הציבור היא הגדרה העולה בקנה אחד עם תפיסותיה של המדינה את זהות אזרחיה. בכל דברי החקיקה וחקיקת המשנה, מתייחס ההסדר לשידורים "בשפה הערבית" לטובת ציבור שהוא "דובר ערבית". זהותו הלאומית של ציבור זה איננה מאוזכרת כלל. הדבר מקבל משנה תוקף הן בהסדר הערוצים הייעודיים והן בהסדרי הפקות המקור והשידורים לאוכלוסיות מיוחדות שבפיקוח הרשות השניה: אלה גם אלה כרכו את השידור בשפה הערבית עם השידור בשפה הרוסית, באותו היקף ובאותה נשימה, משמע מדובר כאן בצרכי תקשורת בתחום השפה ולא במילוי צרכים לאומיים או תרבותיים אחרים. הדברים האלה בולטים כמובן בהבחנה שבין עושר המטרות הנוגעות לצרכים התרבותיים של הציבור היהודי במכלול החוקים לעומת הלקוניות שב"צרכי" הציבור דובר הערבית.השיח היחיד שקיים בחקיקה ובחקיקת המשנה הוא שיח "ישראלי-יהודי" ואף כי חוק הרשות השנייה מתייחס לתרבות בהקשר של תושבי המדינה כולם (בניגוד לחוק רשות השידור בו קיימת "תרבות" רק ל"שבטי העם") הרי שדברי הנשיא ברק בפרשת עדאלה מעידים כי הנחת היסוד בבסיס ה"תרבות הישראלית" היא כי היא כולה מבוססת ונשענת על תרבותו של הרוב היהודי דובר העברית. דובר הערבית לא רק שאיננו יכול לבטא באמצעי התקשורת האלקטרוניים את זהותו הלאומית, הוא גם איננו יכול להשתתף במלואה ביצירת התרבות המשותפת באשר זו מושתתת רק על שפתו של הרוב. כך אמצעי השידור היחיד שבסופו של דבר קיים בסםר החוקים ואמור להיות מופעל על ידי גורם מסחרי עבור הציבור הערבי-פלסטיני, הוא הערוץ הייעודי, גטו תרבותי ומסחרי המפריד הלכה למעשה בין אזרחי המדינה על בסיס השתייכותם הלאומית והתרבותית. בשידור המרכזי הממלכתי, אין עוד שידור בערבית ובשידור המרכזי המסחרי הוא נוכח בשולי השוליים בלבד, אחרי צמצום דרסטי של מחוייבות השידור בערבית מהיקף של שמונה עשר אחוזים להיקף של חמישה אחוזים בלבד. הדבר בא לידי ביטוי גם בנוסח החוק לעידוד הזמר העברי. דרישתם של חברי כנסת להתייחס לצורכי האמן המבטא עצמו בערבית נדחתה אף כי אין היא מאיימת על ההגמוניה העברית בשידורים בהיותה מופרדת ממנה. לצופה הערבי-ישראלי גם לא מוצעת כל תכנית חדשות המיועדת להעניק לו שירות. עם ביטול השידורים בערוץ הציבורי והעברתם ל"ערוץ המזרח התיכון" מחד ועם העובדה שלא נקבעו כללים לשידור חדשות בטלוויזיה המסחרית והכללים שהוחלו על  הטלוויזיה בכבלים בוטלו, נותר הצופה הערבי-ישראלי עם שידורי תעמולה ישראלית מחד ועם שידורי תעמולה מעבר לגבול אם יחפוץ בכך, מאידך. בעיני גופי השלטון הישראלים, ראוי הציבור הערבי-פלטיני בישראל לכל היותר לשידורי תעמולה על מנת ללמוד אודות הסביבה בה הוא חי.

היבט זה של הפרדה תרבותית והדרה מהשיח מאפין אף הוא את הנחות היסוד העולות מההסדרים האמורים: השידורים בערבית בשידור הממלכתי מסתיימים לפני שעות צפיית השיא; היקף השידורים בשידור המסחרי הוא כה קטן וחשיבותם בבחירת בעלי הזכיון כה זניחה שהיא מבטאת הדרת הציבור הערבי-פלסטיני גם מהשיח המוטה על ידי שיקולים מסחריים; קיומם של שידורים בערבית מלכתחילה רק באזורי זכיון בהם מתגוררת האוכלוסיה הערבית והנסיון הכושל להקמת ערוץ ייעודי בשפה הערבית שאף הוא נדחק לתחתית הסולם אף כי הכל מכירים כביכול בהיעדרו של שיח ערבי-ישראלי בשידורים מעידים הן על חשיבותו האפסית של ציבור זה בעיני קובעי המדיניות והן על הרצון לשמרו בשולי החברה ובנפרד הימנה.

דחיקת השידור בערבית לשולי השידור המסחרי והיעדר היכולת להקים ערוץ שידור טלוויזיוני המשרת אוכלוסיה זו מדגיש את מעמדו הכלכלי הנחות של הציבור הערבי-פלסטיני בישראל. בחברה שהפכה מחברת סעד סוציאל-דמוקרטית לדמוקרטיה ניאו-ליברלית הסוגדת לעקרונות השוק, חוסר היכולת להקים ערוצי שידור עבור אוכלוסיה עניה לצד דחיקתה לשולי השידור באמצעי השידור הציבוריים-ממלכתיים מדגיש את מעמדה הכלכלי הנחות ומחזק מבחינה מוסדית את הסטריאוטיפיזציה של האוכלוסיה כחלשה (בנוסף כאמור לעיל על הגדרתה כאוכלוסיית אויב המתאפיינת אך ורק בזהות משותפת על בסיס לשוני).

חלק ניכר מהמסר הקשה הזה של מדיניות התקשורת ניתן לייחס לאימוצה של האידיאולוגיה הליברלית אל תוך שיטת המשפט, זו המקדשת את זכויות הפרט ןמעמידה לפיכך את חופש הביטוי ליחיד במרכז מבלי להבחין בקשר שבין קיפוח זכותו של היחיד לביטוי ובין השתייכותו הקבוצתית. לא ניתן להגדיר את הזכויות התקשורתיות של היחיד במנותק מההקשר החברתי, שכן הזכות לתקשר היא הזכות להיות חבר בחברת בני אדם, והקיפוח החברתי של קבוצות הינו גורם בעל משמעות רבה בהדרתם של יחידים ממרכז השיח או בהצגתם הסטריאוטיפית כשונים וכנחותים. החוקים המסדירים את השוויון בשיח הפוליטי הינם דוגמא דווקא למצב הרצוי (אף כי גם הסדרים אלה רחוקים משלמות). העובדה שהן רשות השידור והן הרשות השנייה צריכות להבטיח בשידוריהן מקום ל"מגוון דעות" מעיד כי הזכות לתקשורת היא של הדעה ולא של יחיד מקרי המחזיק באותה דעה. כך גם בנוגע לקיומו התרבותי ולזהותו הלאומית של מיעוט. אמת, לגיטימי להתווכח באם הערבים-הפלסטינים הם "לאום" או "עם" ממש כשם שלגיטימי לקיים ויכוח זה לגבי העם היהודי, ויכוח המתקיים אפילו בתוך העם היהודי. אלא שאם קיימת קבוצה הטוענת להיותה בעלת זהות לאומית לצד הכרתה בהיעדר היכולת להביא להגשמה עצמית של זהות זו בטריטוריה בה היא מתגוררת, לא ייתכן כי הרוב הסובר שאין קיום לאומי לקבוצה יגדירה כרצונו וידחוק את ביטויה הלאומי (כל עוד אינו עומד בסתירה לקיום המדינה) מחוץ לשיח הלגיטימי. בייחוד אמורים הדברים נוכח העובדה שבהכרזת העצמאות שלה, הכירה מדינת ישראל בקיומו של "עם ערבי" בקרבה, ודומה שבהתחדש עליה חוקי התקשורת, התנערה מהכרה זו ועסקה שיטתית בצימצומה לזכויות מוגבלות בתחום הלשון.

הצבתה של הערבית בשורה אחת עם השפה הרוסית, ולו רק כדי לשמר את האמירה הדומיננטית לפיה הציבור הערבי-פלסטיני אינו אלא בעל שפה שונה משפת הרוב, מביאה את הדברים בסופו של יום אף לידי אבסורד. הציבור דובר הרוסית הגיע למדינת ישראל כחלק ממילוי האתוס הציוני של קיבוץ הגלויות. על פי אתוס זה ציבור זה הינו חלק בלתי נפרד מהיישות הישראלית, בהיותו בן ללאום היהודי (גם אם לא תמיד בן הדת היהודית). השידור בשפה הרוסית אינו אלא אמצעי לקליטתו אל תוך החברה הישראלית. ייתכן כי זוהי טקטיקה בעלת סתירה פנימית, אולם היא באה לידי ביטוי גם במדיניות המכתיבה לערוץ הייעודי בשפה הרוסית, למשל, לשדר היקף נכבד של תוכניות העוסקות בהוויה הישראלית מתוך מטרה לחבר את ציבור המהגרים-העולים אל הישראלים בני הלאום היהודי. ברי כי זו איננה מטרתה של הציונות בכל הנוגע למיעוט הערבי-פלסטיני החי בקרבה. כיצד ניתן, אם כן, לקיים מדיניות זהה לשתי קבוצות שהגדרתן העצמית כמו גם הגדרת הרוב אותן הן בסתירה מוחלטת? הרצון לדכא את הזהות הלאומית-הפלסטינית אצל אזרחי ישראל הפלסטינים נראה כה דוחק שהוא מעמידם בסופו של יום בשורה אחת עם אזרחים למען הגירתם אליה היא משקיעה מאמץ מדיני וכלכלי עצום מאז ועוד בטרם הקמתה. קשה להעריך איזו אוכלוסיה יוצאת נפגעת מהשוויון המדומה הזו, האוכלוסיה דוברת הרוסית או האוכלוסיה הערבית פלסטינית. לפחות בהקשר זה, אין ספק כי קיפוחה של האוכלוסיה הערבית בחקיקת התקשורת מבליטה את הסתירה המובנת להגדרתה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ההתייחסות לציבור הערבי-פלסטיני בחקיקת התקשורת הישראלית איננו אלא פן נוסף בו ניתן ביטוי להנחות היסוד המובלעות בשיטה מימי דוד בן גוריון ועד היום: חששותיו של בן גוריון מהשפעותיה השליליות של התקשורת האלקטרונית נטועות באמונה בכוחה הרב. חוקי התקשורת הישראליים עוסקים רבות ובפרטי פרטים בתכני השידור ומעוררים, כפי שנסקר לעיל, יצרים רבים בעת הדיונים בעניין הסדרתם. ההנחה כי אמצעי התקשורת הינם בעלי השפעה חזקה וכי למדינה זכות לנסות ונצל יכולת זו שלהם לקידום מטרותיה התרבותיות, עומדת גם בבסיס המדיניות הנסקרת במחקר זה.

 

ה.         סיכום

קיימת סתירה מובנית ביחס השלטון הישראלי למיעוט הערבי הפלסטיני כפי שהיא באה לידי ביטוי במגוון המסמכים השלטוניים שבבסיס מחקר זה. מחד, מוצג המיעוט הערבי-פלסטיני כמיעוט בעל מאפיינים וצרכים לשוניים בלבד, מאידך כאויב בעל מאוויים לאומיים, ולשני הדימויים גם יחד מופנה מוצר שידורי אחד, פגום ושולי המחזק מהבחינה המוסדית את הסטריאוטיפ הנחות של אוכלוסיה זו בעיני השלטון ובעיני חלקים ניכרים מהציבור השייך לרוב היהודי.

המחקר מציג באופן שיטתי ועקבי את מירב ההתייחסויות לציבור הערבי פלסטיני במסמכים שנכתבו על ידי ועבור מערכות השלטון על מנת להתוות את דרך הסדרת מדיניות התקשורת במדינת ישראל. בחינת המוטיבים הזהים והרצופים במסמכים מגוונים שנערכו משך שנים ותקופות ובפורומים שונים תחת שלטונן של מפלגות בעלות תפיסות חברתיות ופוליטיות שונות מאפשר לזהות את התמונה המעידה על הנחות היסוד הסמויות של קובעי המדיניות שעמדו בבסיס ההסדרה. והתמונה אינה תמונה המעידה על נדיבותו של הרוב, על הפנמה של זכויות מיעוטים כמרכיב בשיח הדמוקרטי  או על סובלנות.

כאשר הגיעו בני ישראל ממצרים לארץ ישראל, היו מלווים כבר אז בציבור לא קטן של פרטים שאינם בני הלאום העברי (כפי שהיה ידוע באותה עת), אולם ההסדרה הסוציאלית שבבסיס החברה הישראלית הקדמונית נעדרה הן את השפעות הדורסנות הלאומנית והן את השפעות הניאו-ליברליזם הקפיטליסטי. אשר על כן נצטוו בני ישראל לשמוח בכל הטוב אשר הרעיף עליהם אלוהיהם ביחד עם הגר אשר בקרבם. דומה שיש לאזכר הנחיה אלוהית זו משנה איזכור גם כיום.



[1]  דברים, כ"ו, י"א

[2] Assistant professor of communications, College of Communications, Penn State University

[3] See: Roger Cotterrell, The politics of jurisprudence: A critical introduction to legal philosophy (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1992), 212

[4]  מלשון סתירה ולא מלשון הסתר

[5]  על עקרונות המחקר המשפטי הביקורתי: Mark Kelman, A guide to critical legal studies (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1987)

[6]  על דרישת הסולידריות כבסיס לשוויון תקשורתי ראו: Raymond Williams, Culture and society 1780-1950 (New York: Columbia University Press, 1958)

[7]  Jurgen Habermas, Moral consciousness and communicative action (Cambridge. MA: MIT Press, 1990), 67

[8]  Jurgen Habermas,The uncoupling of system and lifeworld. In Jόrgen Habermas on society and

politics: A reader, S. Seidman, 188-230. (Boston: Beacon Press, 1989), 217.

[9]  על המרחב הציבורי והחברה הקפיטליסטית: Jurgen Haberma, The structural transformation of the public sphere (Cambridge, MA: MIT Press, 1991)

[10]  ס"ח התשנ"ב, עמ' 150; תיקון מס' 1 - ס"ח התשנ"ד, עמ' 90.

[11]  ס"ח התשנ"ד, עמ' 09; תיקון מס' 1 - ס"ח התשנ"ז, עמ' 4; תיקון מס' 2 - ס"ח התשנ"ח, עמ' 178

[12]  ע"ר התש"ח, 1

[13]  פקודת הטלגרף האלחוטי, חוקי א"י כרך ב פרק קנ"ב,עמ'  1519;  ע"ר 1937 תוס' 1 עמ' 1;

[14]  פקודת הטלגרף האלחוטי [נוסח חדש], תשל"ב – 1972, דיני מ"י, 506

[15]  ס"ח תשכ"ה, 106

[16]  חוק רשות השידור (תיקון מס' 2), תשכ"ט – 1968, ס"ח תשכ"ט, 20

[17]  כפי שיפורט בהמשך

[18] חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990 .ס"ח תש"נ, 59 ,עמ' 70.

[19]  חוק הבזק (תיקון מס' 4), התשמ"ו-1986, ס"ח תשמ"ו, 224 ,עמ' 227

[20]  הקרוי מאז 2001 בשם חוק התקשורת (בזק ושידורים)

[21]  גוף זה לא הוקם למעשה מעולם, אף כי נעשו מספר נסיונות במשך השנים למנות לו חברים

[22]  ה"ח 553, תשכ"ג, עמ' 236

[23]  בעניין זה קיימת סקירתו ההיסטורית של חיים גיל בספרו "בית היהלומים" (1986)

[24]  דברי הכנסת, ישיבה ר"ס, כ"ו סיון תשכ"ג (18 יוני 1963)

[25]  דברי הכנסת, ישיבה תנ"ו, ד' אדר ב' תשכ"ה (8 במרס 1965)

[26]  להיסטוריה מפורטת ראו: דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים (1992). תל אביב: עם עובד

[27]  מסמך מנכ"ל משרד החינוך אלעד פלד מה 19.2.67. מתויק אצל המחבר

[28]  "טלוויזיה חינוכית בישראל: דו"ח של משלחת אונסקו" (1961) (דו"ח קסירר), עמ' 10

[29]  איגוד השידור האירופי: דו"ח על טלוויזיה ישראלית (1965)

[30]  עמ' 2 לדו"ח בנדור

[31]  דו"ח בנדור, המלצה 3

[32]  המלצה 6

[33]  המלצה 8

[34]  עמ' 4 לפרק ההנדסי בדו"ח ה EBU

[35]   Elihu Katz, Television comes to the people of the book. In Irving Horowitz (Ed.), p. 254

[36]  ישיבה רפ"ג של הכנסת ה 9, בנושא: הסדרים בטלביזיה הישראלית

[37]  מחבר מחקר זה יה חבר הוועדה

[38]  דו"ח הוועדה לבדיקת המבנה והתיפקוד של רשות השידור ("דו"ח לבני"), ס' 4

[39] "דו"ח לבני", ס' 44

[40]  "דו"ח לבני", דברי ההסבר לסעיף 44, עמ' 18

[41]  דו:ח הוועדה לבחינת מבנה השידור הציבורי ומעמדו המשפטי והציבורי ("ועדת צוקרמן"), עמ' 40

[42]  דו"ח צוקרמן, עמ' 86

[43]  דו"ח צוקרמן, עמ' 83

[44]  דן כספי (2005), סליחה תקלה! דעיכתה של רשות השידור (מבשרת ציון: הוצאת צבעונים), עמ' 93

[45]  שחר אבירי (2002), המזרח התיכון החדש, העין השביעית, 39, עמ' 36-37

[46]  עירית רוזנבלום, ערוץ 3 מתחיל לשדר בהיקף מלא; ישדר תוכניות בעברית וערבית, הארץ 22.1.1995

[47]  כך על פי דו"ח חופש המידע של רשות השידור לשנים 1999-2001.

[48]  דן כספי, עמ' 102

[49]  אהוד אשרי, לעצור את תנועת הצופים, הארץ 24.4.1996

[50]  http://www.pmo.gov.il/PMO/Archive/Spokesman/2001//Spokesman5022.htm

[51]  http://www.moc.gov.il/moc/doa_iis.dll/Serve/item/English/1.1.2.2.158.html

[52]  הישיבה ה 226 של הכנסת ה 15 נושא 2373, ערוץ טלוויזיה בשפה הערבית

[53]   דו"ח יישום הוראות חוק חופש המידע של רשות השידור לשנים 1999-2001

[54]  הישיבה ה 68 של הכנסת ה 16, נושא מס' 613, שידורים בשפה הערבית ברשות השידור, 11.11.2003

[55]  הישיבה ה 97 של הכנסת ה 16, נושא מס' 962, שידור בשפה הערבית בטלוויזיה הממלכתית, 21.1.2004

[56]  הישיבה ה 143 של הכנסת ה 16, נושא 1403, סגירת הערוץ הלוויני בשפה הערבית, 16.6.2004

[57]  דו"ח הוועדה לבירור נושא הערוץ השני בטלוויזיה בישראל: דין וחשבון והמלצות ("דו"ח קוברסקי")

[58]  דו"ח קוברסקי (עמ' 27)

[59]  סעיף 5(5) לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן – 1990.

[60]  סעיף 24(א)(8)(ה) לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן – 1990.

[61]  סעיף 58 לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990

[62]  סעיף 59 לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990

[63]  סעיף 63 (ב) לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן - 1990

[64]  חוק ההסדרים במשק מדינת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2000) (תיקון), התש"ס – 2000, ס"ח תש"ס, 140

[65]  ה"ח 2830, י"ד בכסלו התש"ס, 23.11.1999

[66]  ס' 59 לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו כפי שתוקן במסגרת חוק ההסדרים כאמור לעיל

[67]  פרוטוקול דברי הכנסת מיום 28.3.2000 http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0006091.html#TQL

[68]  החוק נדון בוועדת הכספים משום שהיה במקור פרק בחוק ההסדרים

[69]  חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 19), התשס"ג – 2003, ס"ח התשס"ג, 528, עמ' 530

[70]  הצעת חוק הרשות השניה (תיקון מס' 19) התשס"ג – 2003, ה"ח 26, כ"ב בתמוז התשס"ג (22 ביולי 2003), עמ' 100

[72]  כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (שידורי תכניות טלוויזיה בידי בעל זכיון), התשנ"ב – 1992, ק"ת התשנ"ב, 1243, ס' 1

[73]  שם, ס' 10(ג)

[74]  כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (שידורי תכניות טלויזיה בידי בעל זכיון) (תיקון מס' 2), התשנ"ז – 1997, ק"ת תשנ"ז, 1070, ס' 3

[75]  כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (שידורי תכניות טלויזיה בידי בעל זכיון) (תיקון), התשנ"ט – 1999, ק"ת תשנ"ט, 274, ס' 1

[76]  כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (שידורי תכניות טלויזיה בידי בעל זכיון), התשס"ג – 2002, ק"ת התשס"ג, 146

[77]  שם, ס' 6

[78]  כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (שידורי תכניות טלויזיה בידי בעל זכיון), התשנ"ב-1992 . ק"ת תשנ"ב, 1243, ס' 8

[79]  ס"ק 3

[80]  ס"ק 4

[81] כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (אזורי זיכיון לשידורי רדיו), התשנ"ה-1995, ק"ת התשנ"ה, 727

[82]  תקנות הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (השתתפות במכרז לשידורי רדיו בערבית), התשס"ב – 2002, ק"ת תשס"ב, 788

[83]  דו"ח הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, 1999, עמ' 24

[84]  דו"ח הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, 2000, עמ' 29

[85]  דו"ח הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, 2001, עמ' 28

[86]  דו"ח הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, 2002, עמ' 31

[87]  דו"ח הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, 2003, עמ' 32-33

[88]  דו"ח הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, 2004, עמ' 42

[89]  שם, עמ' 18.

[90]  דו"ח הוועדה לבירור נושא הטלוויזיה בכבילים בישראל ("ועדת בר סלע"), עמ' 76

[91]  דו"ח ברסלע, עמ' 77

[92]  שם

[93]  בחוק הבזק (תיקון מס' 4), התשמ"ו – 1986, ס"ח תשמ"ו, 224, נקבע ההסדר לגבי שליש מהתשתית ובחוק הבזק (תיקון מס' 5), התשמ"ח – 1988, ס"ח תשמ"ח, 174, הוא הוקטן לששית.

[94]  ס"ח תשנ"ז, 102

[95]  ה"ח 2830, י"ד בכסלו התש"ס, 23.11.1999

[96]  חוק הבזק (תיקון מס' 25) התשס"א – 2001, ס"ח תשס"א 530

[97]  הפרוטוקול מצוי באתר הכנסת www.knesset.gov.il

[98]  עמ' 33 לפרוטוקול

[99]  עמ' 34 לפרוטוקול

[100]  עמ' 36 לפרוטוקול

[102]  החוק התפרסם ב 9.4.97 ואילו דו"ח הוועדה הוגש לשרת התקשורת ב 15.6.97

[103]  החלטת ממשלה מס, 1997 להקמת חמישה ערוצים ייעודיים מחודש מאי 1997.

[104]  החלטת ממשלה מס' 2444, מיום 10.8.97

[105]  כללי הבזק (שידורי בעל זכיון), התשמ"ח – 1987, ק"ת תשמ"ח, 138, עמ' 142

[106]  שם, כלל 25

[107]  כללי הבזק (שידורי בעל הזכיון) (תיקון), התשנ"ז – 1997, ק"ת תשנ"ז, 622 (6.5.1997)

[108]  שם, סעיף 16

[109]  כללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים)(תיקון), התשס"ה – 2004, ק"ת תשס"ה 11, עמ' 21, ס' 15

[110]  חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים), התשס"ה – 2005, ס"ח תשס"ה, 956

[111]  ס"ח תשנ"ב, 116

[112]  החוק לעידוד השירים בשפה העברית (תירוני חקיקה), תשנ"ט – 1998, ס"ח תשנ"ט מס' 1696, עמ' 39.

[115]  בג"צ 375/03 מרכז מוסאוא לזכיות האזרחים הערביים בישראל נ' ראש הממשלל והשר הממונה על רשות השידור ואח' (לא פורסם)

[117]  פסקה 21 לפסק הדין

[118]  פסקה 24 לפסק הדין

[119]  פסקה 25

[120]  שם, פסקה 46

[121]  שם, פסקה 69

[122]  כל זה כמפורט בפרק ב לעיל